ספר לכל - רכש מוסדות

ככה נראה אושר - סיפורים מאמצע החיים
מספר קטלוגי: 63-2541
תאריך יציאה: 1/1900
תיאור:

פרק ראשון:
האוויר עמד ולא היה מה שיזיז אותו והיא השתוקקה
לרוח פרצים,
שתבוא ותעיף ותרטיט ותסחרר - להתרגש עד שאי אפשר - והאוויר
הזה עומד - כבר שנה או יותר. שנה או יותר. בעיקר יותר. העצב
כבר לא עמוק, אבל גם לא הצחוק, שהיה פעם פורץ ומתגלגל ומחבר תהומות,
עולמות, מזיז הרים. איזו ילדה משוגעת הייתי - כזאת שבוכה וצוחקת
בעוצמות שאלוהים היה חייב - מוכרח להגיב. ותמיד, תמיד היו תגובות.

ועכשיו, פתאום, שקט. דממה. הילדה התבגרה והיא לא מתגרה יותר
באלוהים ואלוהים לא מתגרה יותר בה. הסכמה. סטאטוס-קוו. אני לא
ארעיש עולמות כדי להעיר אותך ואתה אל תרעיש עולמות בשבילי.

וההסכם מקויים. אין מה לדבר. אלוהים עומד יפה בהסכמים שעושים
איתו. ואם למישהו יש טענות, שיבוא בטענות לעצמו. שיזכור מה ביקש.
והיא זכרה - היא ביקשה שקט ושקט היא קיבלה.

וככה זה יהיה מעתה? היה לה קשה להחליט אם היא מוכנה לסגור על
היציבות הזאת. בעל, שני ילדים, כלב, בית עם חצר מטופחת, עבודה
מסודרת, מוערכת. ולימודים - כן למה לא? כל מיני תחומי עניין
חדשים, אבל הכל במסגרת. בעיקר במסגרת הטעם הטוב. לא פורץ גבולות,
לא מאיים על סגנון החיים. בועז חזר מהעבודה.

לרגע הזה היו שלושה סימנים בטוחים. השעה שמונה וחמש דקות בדיוק,
אם אין במקרה איזה פקק באיילון ושמונה ורבע עד שמונה וחצי אם
יש פקק באיילון. הסימנים הבאים - ריח האפטר שייב (איך הוא מצליח
לשמר אותו יום שלם?) וטריקת הדלת בצורה המסוימת שלו - אין ספק,
גבר עם סגנון. החשבון שלה לא היה איתו. אף פעם לא איתו. גם לא
עם הילדים או עם הכלב.

זה רק היא - היא עם עצמה. ואיזה מזל, היא חשבה לעצמה, שלפחות
הגיעה לגיל הזה , גיל התבונה, שבו את מבחינה מה בינך ובין עצמך,
מה בינך ובין אלוהים ומה לא שייך, לא קשור אלייך בכלל. והוא לא
היה קשור. הוא היה התגשמות משאלה. זה מה שרצית - זה מה שקיבלת.
ואולי, אולי מה שהיה הכי קשה במחשבה על איזשהו שינוי, היה
הזיכרון המאוד חזק, שזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהיא ביקשה לעצמה,
אחרי כל הסערות.

היא צחקה לעצמה במרירות, אולי בפחד, כי היא נזכרה בסרט "המכשפות
מאיסטוויק" בנשים שקיבלו בדיוק את הגבר שביקשו, אבל הוא היה
האסון שלהן. הוא היה השטן. פתאום התגנבה ללבה מחשבה, שאולי בכלל
מישהו משחק איתה פה משחקים כדי לסדר אותה. איך שלא יהיה, מה שלא
יהיה. ולא בשביל ללמוד איזשהו שיעור גדול ברוחניות. סתם.

בשביל לשחק. וזה הפחיד אותה. הפחיד אותה כמו שתפסה עצמה משחקת
עם נמלה בחצר. מזיזה גרגר לחם גדול עם ענף קטן מפה לשם, עושה
לה שבילים קטנים להראות לה את הדרך ואז מפנה את הפירור לצד אחר.
משגעת אותה. אמא למה? שאל אותה הילד שלה, שעקב בתמיהה אחרי המשחק
הזה.

והרי אמא שלו כל כך טובה. כל כך בסדר. והכל אצלה תמיד כל כך
נכון. ומשהו פה לא הסתדר לו בכלל. וגם לה. והיא התעשתה כשהוא
פנה אליה.

והגישה לנמלה את הפירור עד הקן ונשאה אותה על הענף לפתח הקן,
כדי שלא תתאמץ, ופיזרה לה עוד הרבה פירורים מהלחם. סוף טוב. הכל
טוב. מישהו יעיר את אלוהים, ככה פתאום, גם בשבילי? הימים היו
חמים, לחים, מעיקים - והאוויר עמד. היא חשבה שהיא לא באמת רוצה
לבקש עכשיו סערות, היא מעדיפה להמשיך לעמוד בלי תנועה, אך גם
בלי סכנה. טעם הכאב עוד היה בגרונה.

התופת בבטן. לא, לא. ככה לפחות לא כואב. שקט. אפשר להמציא ריגושים
קלים, קטנים, לא צריך להסתכן. אבל הסכנה כבר ממילא עמדה באוויר
והיא היתה חולה.

בחילה מוכרת טיפסה במעלה גרונה - כזאת שטומנת בחובה הבטחה
לסבל שילך ויתעצם, ילך ויגבר. כשהיתה קטנה נלחמה בבחילה הזאת.
יותר מכל שנאה להקיא. רק לא להקיא. היא היתה מוכנה לסבול כך שעות.
לסבול, אבל בלי התחושה הזאת של הרעל, שתופס תאוצה במעלה הגרון
- בניגוד לכוח המשיכה, בניגוד לסדר הטוב.

משהו השתבש. צריך להיפטר מהקיים ולהתחיל מחדש. היא לא אהבה
להתחיל מחדש. רצתה לדעת מה קורה. להיות בשליטה. לצפות - כמובן
- להפתעות טובות, אבל מה יהיה אם יהיו הפתעות רעות? אין לה כבר
כוח לכאב, לעלבון, לאכזבה, לדחייה.

כל כך הרבה שנים חיה בביצות האלה וחיכתה ליום הזה שתהיה במקום
שהיא נמצאת עכשיו - מוכרת לעצמה ולסביבה, מטופחת, מוגנת. צמח
מוגדר. הלהבה שבערה בתוכה כמעט שככה לרגע. בועז שאל אותה בחיבה
אם היא רוצה משהו והיא לא שמעה את השאלה עד הסוף. רק חשבה על
זה, שאין כרגע שום דבר שהוא יכול לתת לה, שהיא תרצה. והיא כעסה
מפני שהיא הרגישה איך מתחיל המעגל הזה, שבו כמה שהוא ישתדל יותר,
היא תיעשה יותר תובענית ופחות מרוצה.

בור ללא תחתית. היא לא ריחמה עליו. גם לא רצתה להיכנס לתפקידים
שלו ולוויכוחים שלו עם עצמו. אם הוא בחר בה ואם הוא רוצה כל כך
לרצות אותה - גם כשהיא לא נחמדה - מן הסתם יש גם לו את הסיבות
הטובות שלו, שלא קשורות בה. לא קשורות בה בכלל. לא עניין שבינה
לבינו - עניין שבינו לבין עצמו.

והיא נמצאת שם, כמו קורבן, שבויה - לתת לו את האפשרות להשתדל,
לרצות, להיות קדוש מעונה, צדיק - מסיבות השמורות עמו. לגמרי
עמו. לא משנה מה היא תעשה עם זה. וכמה זה שונה מהמקום בו ראתה
אותם לפני שנים. כמה שמחה, שסוף סוף ידעה להגיד כן גם למי שנחמד
אליה, למישהו רוצה לשמח אותה. ראתה בזה אות גדול לפיוס בינה ובין
עצמה.

בינה ובין החיים. כאילו הצליחה לבנות סוף סוף משהו נכון ויפה
ונחמד - כמו שצריך. והיו אלה נופים של אושר שהפעימו אותה, כמו
הרגישה שהשלימה מלאכות שהטילה על עצמה. בלי שום קשר אליו. בלי
שום קשר לאושרו. אבל הם היו מאושרים.

כל אחד עם אושרו. כל אחד מהסיבות השמורות עמו. אושר שנפגש באושר.
במקרה. והנה לך זוגיות טובה. ועכשיו היה גם את העניין הזה עם
הילדים.

השותפות. ההתייעצות. הנשיאה בעול. החלוקה בגאווה ובאושר. יצירה
משותפת - חצי שלו וחצי שלה. החזון שלה, הביצוע שלו.

העקשנות שלו, העיניים הירוקות שלה. איזה פאזל הרכיבו ביחד. כמה
זה נחמד לעבוד ככה ביחד ולהשיג כאלה תוצאות. כן, כן. לא בציניות.
אף פעם לא בציניות כשמדובר בילדים.

אחרי הכל מדובר בבני אדם חדשים, שימלאו את עולמנו המיוסר בכל
המחשבות שכבר חשבנו ואולי אפילו בחדשות. אולי הם נושאים תקווה
חדשה. אולי הם יצליחו לגלות משהו שגם אנחנו קיווינו לגלות ולהיות
מאושרים לנצח. תמיד. הזמן עמד באוויר ולא היה מה שישכיח אותו.
תקתוק השעון חרץ קמטים בפנים עייפות והשעה היתה מאוחרת.

מחר יום חדש ואולי היא בכלל תרגיש אחרת. לפעמים מרגישים אחרת.
ככה סתם בלי שום סיבה. בסך הכל מה הם חיינו - אם לא רצף של הרגשות.
מחר היא אולי תרגיש אחרת, אבל מה היא תרגיש בעוד שבוע? על כך
היא בכלל לא רוצה לחשוב . בדמיון שלה היא ראתה אותם - את בועז
ואת הילדים טורחים סביב העוגה שהכינו בעבודת צוות משותפת, עם
הקצפת הלבנה והסוכריות הצבעוניות, מנסים ליצור בצורה הכי מדויקת
את המספר .

40 כשהיא תיכנס פתאום הביתה בערב, הם ידליקו את הזיקוקים ויצעקו
לה: מזל טוב, יום הולדת שמח והיא תופתע כמו תמיד ותשמח בהם ותחשוב
לעצמה איזה מזל שיש לי כזאת משפחה וכזאת אהבה והלב שלה יחמץ מעצב
ובגרון שלה יעמדו דמעות שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא והיא תכעס
על עצמה שהיא לא מבינה מה טוב בחיים ולא יודעת להיות מאושרת
ותיזכר בכל החברות שלה הרווקות, והגרושות והנבגדות והעקרות, שהיו
מתחלפות איתה בעד כל הון שבעולם. והיא תפתח את המתנות והיא
תנשק ותגיד תודה ותחייך ותחכה ללילה, שכולם ילכו לישון, ותיקח
סיגריה ותעשן ותנשוף מול הירח ותראה איך העשן מתרחק ממנה ומתפוגג.
אלוהים תעזור לי, היא נאנחה בלבה אל מול השמים השחורים וצחקה
על התשובה, שהוקרנה מיד על המסך שבראש" .אלוהים עוזר למי שעוזר
לעצמו" זה מה שהיא אומרת תמיד לחברה הלוזרית שלה, בהתרסה, בכל
פעם שההיא מתפללת לרחמים, במקום להזיז את התחת ולעשות משהו עם
החיים של עצמה. והיא חשבה שהיא חייבת לעצמה סוף סוף, בגילה
המופלג, ללמוד להקיא - לזרוק החוצה את מה שמכאיב ולהתחיל מחדש.
זה טירוף - איזה סיבה בעולם יש לי להקיא? הכל כל כך בריא.

והיא ידעה שהיא שוב משחקת עם עצמה במשחק ההתחמקויות. מנסה להימלט
מהבלתי נמנע, שזורם אט אט במעלה הגרון. אפשר לדחות את זה, אבל
אי אפשר למנוע את זה. אז קדימה, מה את מחליטה? תחכי לגיל חמישים
או שישים, או שתעשי את זה עכשיו כשהכל עוד פתוח, אבל ללא ספק,
הדקה האחרונה. פרק ראשון מתוך "ככה נראה אושר,"


מחיר: 42.00 ₪
אנו מצטערים אך מוצר זה אזל בהוצאה ולא ניתן להזמינו

ברוך הבא!

זוהי כניסתך הראשונה לשירות.